• החבר׳ה מאיכילוב

סצנות פיתוח תוכן לסיפור בן 2000 שנה

איך כותבים סיפור של עם?

ואם לדייק איך כותבים את הסיפור של העם היהודי..?

איך כותבים את סיפור הקמתה של מדינת ישראל?

והאם 73 שנה אחרי אפשר לומר שאנחנו יודעים כבר לספר את הסיפור המורכב הזה כמו שמספרים סיפור ילדים -

עם נקודת התחלה אמצע וסוף ברורות. גיבור ברור, דרמה...אנחנו יודעים היטב שיש הרבה זויות בסיפור הזה.

למצוא את השייכות בדרך מקישינב לישראל

אתחיל בקצרה בסיפור שלי.

אני ארינה צימרמן, ילידת קישינב.

עליתי עם משפחתי לישראל ממקום שבו על פי חוק "אסור" היה להיות יהודים. משפחתי שמרה על יהדותה ממש מתחת לרדאר.

משלא עלה בידי המשפחה להסתיר זאת דיו, גורשה משפחתו של אבי לסיביר בהיותו בן 6. שם נכפה עליהם לחיות שנים רבות בסוג של כלא. לקבל אישור עלייה לארץ היתה משימה שלקחה שנים...לבסוף קיבלנו את האישור המיוחל ועלינו לישראל..

מאז שעלינו לארץ כשהייתי בת 3 התחיל מסע ההשתייכות שלי. למדינה הזו. לשפה. ליהדות.

מכירה מקרוב את הכמיהה שלי ושל משפחתי להרגיש שייכות לסיפור הישראלי.

המסע הזה עדיין לא גמור. כל יום אני מגלה שבילי השתייכות בהם טרם הלכתי. למעשה אני יוצרת אותם סביבי...כל חיי.

ברבות השנים, ולאחר 17 שנים בהם אני עוסקת בתחום המופלא הזה של תאטרון הפלייבק, אני יכולה לומר - התיאטרון הזה הוא צומת מרכזי בבניית תחושת ההשתייכות שלי למדינת ישראל ולסיפור של העם היהודי.

יחד עם חברי העמותה "החבר'ה מאיכילוב" אני זוכה כל פעם מחדש לפגוש עוד ועוד חלקים חדשים ומדהימים בחברה הישראלית, ללוות תהליכים מרתקים בהם אנו נוגעים בדברים המשמעותיים ביותר לנו כחברה ישראלית - הערכים והחזון אותו אנו רוצים להוביל כאן..במדינה שלנו.

פיתוח תוכן תיאטרון פלייבק החבר׳ה מאיכילוב

אז נשאלת השאלה...מיהו פליט?

השבוע הסתיים תהליך ארוך ומיוחד מאוד שהובלתי עם מרכז דהאן, מרכז ייחודי שמטרתו גיבוש ההוויה התרבותית של כלל עם ישראל, תוך מחקר של הקהילות השונות, ובפרט הקהילות יוצאות מדינות ערב, וחיבור הדור הצעיר לעברו.

לרגל יום הציון ליציאה והגירוש של יהדות ארצות ערב ואיראן התבקשנו לקחת חלק בכנס השנתי בנושא שקיים המרכז.

המטרה - להצליח לספר את הסיפור רב השנים של קהילות יהדות ארצות ערב ולחשוף את החיבור של קהילות מפוארות אלו לסיפור תקומתה של מדינת ישראל.

בשיחות הכנה ליום הזה, שמעון אוחיון, מנהל המרכז, איש נדיר ומיוחד שהינו מיוזמי ומקדמי החוק לקיום יום לציון היציאה והגירוש, מספר על הקהילות המפוארות שנשארו שם. סיפור על חיים של 2,000 שנים, חיים שהתפוררו בתוך שנים ספורות. חיים שהיו ואינם עוד.

במסגרת תהליך פיתוח התוכן מצאתי עצמי חוקרת עוד ועוד את הרקע ההיסטורי מהזוית הזו. החלק הזה בסיפור שבעצם גם אני לא למדתי בבית הספר.

השאלה "מיהו פליט..?" קיבלה פתאום משמעות שונה. לראשונה חשבתי על משפחתי שלי במונחים של פליטים...עד אז ההגדרה הרווחת היתה עולים חדשים - ככה קראו לנו. המונח הזה משפיע על תפיסתנו אנו את הסיפור האישי של עצמנו.

תיאטרון פלייבק מנחה אותנו לגלות את גבולות הסיפור ואף למתוח אותם - כי הרי זה מה שהכלי הזה "מצווה" אותנו כל השנה - לחשוב על הסיפורים באופן גמיש. לזכור את כל הדמויות בסיפור הזה. לדעת שלכל סיפור יש גם חיים משלו. בטח בפורום של עם. לזכור שבזמן אמת לא כל חלקי הסיפור גלויים. שחובה עלינו להמשיך ולחשוף את כל חלקי הסיפור עד אשר יושלם.


פיתוח תוכן תיאטרון פלייבק החבר׳ה מאיכילוב

רגע האמת... צילום הסצינות !

אחרי עבודת תחקיר מרתקת היו הסצנות בידי. נפגשנו ליום צילומים מקצועי בסופו היו לנו סצנות תיאטרון מצולמות ומרגשות.

במהלך הכנס שהתקיים בזום, היה מרגש לראות איך הקהל מצליח להתחבר לסיטואציות ודרכן לחוות את החיים ההם, שנשארו שם, את הצורך הברור של כולנו להשתייך ולהיות חלק מהסיפור של מדינת ישראל ואת החובה המוסרית של כולנו להמשיך ולאסוף את כל חלקי הסיפור הזה ולוודא שבפאזל הזה... אף חתיכה איננה חסרה.

במיוחד נשארו אצלי דבריו של שמעון "כולנו עם אחד, לכולנו גורל אחד משותף. כולנו שייכים. כולנו שותפים. לכל אחד מגיע המקום שלו. כל קהילה תרמה את חלקה. כל קהילה הקריבה קורבן יקר ערך בשביל הקמת המדינה והמשך קיומה".

לכל אחד ואחת מקום בסיפור

מדינת ישראל חיה וקיימת ותודה לאל על כך אבל סיפור תקומתה טרם הושלם.

ועכשיו אני שואלת אתכן.ם שוב...איך כותבים את הסיפור המלא של העם היהודי..?

סיפור שנותן לכל קהילה את המקום שלה כחלק חשוב מהרקמה האנושית הרב תרבותית שבזכותה המדינה הזו היא מה שהיא.

מה כל אחת ואחד מאיתנו יכולים לעשות היום כדי שבעוד 10 שנים נערות ונערים ידעו מאיפה הם באו, יכירו את ההיסטוריה המשפחתית שלהם ויראו עצמם קשורים בקשרים עמוקים לתהליך הקמתה של המדינה המופלאה והייחודית הזו - מדינת ישראל.

מהמקום האישי שלי אספר שזו לא רק החובה המוסרית, כי אם המרפא עצמו.

לקבל הכרה בחלק שלך בסיפור.

להרגיש שאתה שייך.

--


הכותבת ארינה צימרמן

מנחת קבוצות

שחקנית ומוזיקאית - תיאטרון פלייבק החבר׳ה מאיכילוב


9 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול